אחד המתחים הגדולים ששוררים בנפש האדם הוא המתח בין הדאגה לעצמי לדאגה לאחר. לכאורה האדם עסוק כל כך בעצמו ובצרכיו, ומדוע עליו לדאוג למישהו אחר?
תורת ישראל מלמדת אותנו שקיים קשר של ערבות בתוך עם ישראל – כל ישראל ערבים זה לזה (סנהדרין כז). הדרישה המוסרית לערבות הדדית מלמדת אותנו שקיים קשר ביני לבין האחר; מעין חוט נסתר מקשר אותי אל אנשים שבמבט ראשון, ואולי גם שני, אני חש זרות מוחלטת כלפיהם.
תודעה של ערבות הדדית בשנת השבע מסוגלת לגשר על פערים חברתיים גדולים ועל שוני בין אנשים או בין ציבורים שונים. ערבות הדדית אינה תולה את החיבור בין אנשים בהשקפת עולם דומה או בהסכמה, אלא בנקודה פנימית המשותפת לכולנו.
מבחינה מעשית – הערבות ההדדית היא קריאת כיוון למתן תשומת לב תמידית למה שקורה סביבנו ודרישה מוסרית לשאת באחריות על האחר.
קיום חקלאות ישראלית הוא ערך בעל חשיבות לכלל הציבור והחברה, אבל בפועל הוא נסמך על קבוצה קטנה מאוד של אנשים, הנושאים בעול הגידול עבור כל הציבור.
ערבות הדדית עומדת בבסיס הרעיון של 'אוצר בית דין'. 'אוצר בית דין' מאפשר את קיומה של שותפות מחשבתית ומעשית בין הצרכן לחקלאי בעזרת יישום 'צרכנות מוסרית': הצרכנים אינם מסתפקים בבחינת המחיר והיופי של הפרי; הם מבינים את הצורך בשימור חקלאות ישראלית ובהקניית ביטחון תזונתי, ומכירים בערכם ובקדושתם של פירות תוצרת הארץ.
'אוצר בית דין' הוא דרך לביטוי מעשי של ערבות הדדית ולמימוש הקשר העמוק שקיים בתוך עם ישראל בכלל, ובין החקלאי לחברה הישראלית בפרט.
