כולנו שווים! אמירה זו רווחת במרחב המודרני שאנו חיים בו.
אבל…
איך זה מסתדר כש…
יש כאלה שפותרים תרגיל במתמטיקה בשתי שניות, ויש כאלה שיכולים להיתקע איתו לנצח?
יש כאלה שיכולים לרוץ מאה מטר בפחות מעשר שניות, ויש כאלה שעייפים מכדי לנסות?
יש כאלה שיש להם כריזמה שיכולה למלא אולמות, ויש כאלה שבקושי מדברים עם עצמם?
יש כאלה שנולדו עם כפית זהב בפה, ויש כאלה שיש להם בקושי כפית?

אז אנחנו שונים מאוד, ובוודאי לא שווים בכול.
אז במה אנחנו כן שווים? ואיך אפשר להבין זאת בעולם שיש בו מעמדות מסוגים שונים?

חשבו על החיים שהיו לפני יותר מ-2000 שנה בארץ ישראל. דמיינו למשל את יוסף, שקיבל בירושה 50 דונם מאביו המנוח. הוא חש המון עוצמה וכוח. כעת הוא בעלים של שטח גדול ומכובד.

לפתע מגיעה שנת השמיטה, והתורה מצווה על יוסף להפקיר את השדה לכל אדם!
"זה לא הוגן", חושב יוסף לעצמו, הרי אני הבעלים של השדה הזה!
בהסתכלות פשוטה, זה באמת לא הוגן.

השמיטה מזכירה לנו שיש עוד אופן להסתכל על העולם. אחת לשבע שנים אנחנו מזכירים לעצמנו שאין באמת הבדל בין מי שזכה להיות עשיר ובעל ממון לבין מי שאין לו דבר והוא מוגדר עני. למה?
כי שניהם ברואים בעולם הזה, וכל מה שיש להם אינו באמת שלהם.
השמיטה מזמינה אותנו לפתח את ערך השוויון מתוך הבנת ערכו של אדם באשר הוא אדם, ללא קשר למעמדו החיצוני והכלכלי. מבט כזה פותח את הלב לנתינה מתוך הבנה שמה שניתן לי, רכוש, כישרון או כל דבר אחר – הוא מעין פיקדון המופקד אצלי, על מנת שאשפיע איתו טוב בעולם.

ואז באמת… המושג שיוויון מובן – כי כולנו שווים!